מאחורי הפיאות של שחר אטואן: מבקר האופנה הנשכני של "הארץ" מגלה לראשונה את הכל


17 יונ 2015 | השיטה לוקאלי | | מאת: TheCritical-f team

(מאת: לירוי שופן) "אני לא רגיל לפוזיציה הזו בכלל", מציין שחר אטואן, מי שממלא בשבע השנים האחרונות את משבצת העיתונאי ומבקר האופנה של מוסף גלריה בעיתון הארץ, כשהוא פוזל לעבר מכשיר ההקלטה בתחילת הריאיון. אפשר להבין; השיחה הארוכה אתו, שמתקיימת בשעת ערב מאוחרת מאוד, היא ככל הנראה הפעם הראשונה בה הוא יושב בכיסא המרואיין.

אטואן נעשה עם השנים לדמות ספק-חידתית בתקשורת האופנה בישראל. מצד אחד, הוא חתום על ביקורות מצליפות, חלקן הנוקבות ביותר שנכתבו בארץ; מנגד, על כתבות רוחב המתמקדות בשלל נושאים מגוונים – מסגנונה האישי של שרה נתניהו ועד לדיונים נרחבים על מעיל הדובון הצה"לי.

אבל דווקא מה שקרה מחוץ לדפים המודפסים משך את תשומת ליבה של תעשיית האופנה המקומית. העובדה שצנח בוקר בהיר אחד למשבצת היוקרתית, ללא היסטוריה מוצקה ככתב אופנה במקום אחר, תרמה לא מעט לעניין. וכמובן, גם חלק מהגינונים שאימץ, אשר גורמים לו לא פעם להיראות כמי שרוצה לבדל את עצמו מהלהק המצקצק של עיתונאי האופנה; אפילו המראה החיצוני שלו – עם בגדים שלעולם לא עולים בקנה אחד עם צו השעה ועם פיאות ראש ארוכות ומסתלסלות – כבר הפך למעין סמל מוכר של עוף מוזר.

16940034

"כשמציעים לי כיפה בגלל הפיאות, זה כמו משפט חסר שלאנשים יש דחף להשלים". שחר אטואן (צילומים עבור TheCritical-F: מירב בן לולו)

"אתה מכיר את הילדים הקטנים הדתיים בשינקין, שמגלחים להם את הראש ונשארות רק פיאות?", אטואן חושף מאיפה הבליח הרעיון הבלתי רגיל לגדל פיאות. "פשוט אמרתי יום אחד – זה יפה ובא לי גם. רק שגיליתי ששיער של בני 30 פלוס הוא לא כמו השיער הבתולי של בני 6. בהתחלה הוא גדל בכל מיני צורות מוזרות, עד שאיזשהו חבר דוס לימד אותי איך מסלסלים אותן. זה נשמע תמים, אבל באמת שלא לקחתי בחשבון את התגובות. נשבע. כל הזמן ברחוב מגיבים. אני נכנס למסעדה ואנשים ניגשים לומר לי ש'שום דבר כאן הוא לא כשר'".

בחורה בישראל לא יכולה ללכת עם חצאית ארוכה מבלי שישאלו אותה אם היא דוסית, אז אתה הולך עם פיאות ואתה מופתע שאנשים מתייחסים? אתה הרי חילוני אם אני לא טועה.

"נכון. אבל אתה יודע, לא חשבתי אם אנשים יאהבו או לא. פשוט גידלתי. היו שלבים קשים. היו לי 'בן גוריונים' בצדדים, ולקח לזה זמן לקבל צורה. אפילו הספר שלי לא הבין מה אני רוצה. אבל זה היה משעשע בעיני. זה כמו שיש לי טבעת נישואין. זה סיפור מצחיק שהתחיל במסיבת רווקות. מישהי נתנה לי טבעת, ואני סיפרתי לעצמי סיפור שזו נדוניה מהאמא הרוסייה שלה, אלא שיום אחד באמצע פגישה הטבעת נשברה לי. אמרתי לה 'אלכס, מה זה? זה מפלסטיק' והיא אמרה 'כן'. אז עניתי בחזרה – 'טוב, אני קונה לנו טבעות אמתיות'. מאז כולם שואלים אותי האם אני נשוי. ובאמת שלא חשבתי על כל זה. באמת, זה היה נראה לי יפה, אז ענדתי אותה. ככה בדיוק זה היה עם הפאות".

הפידבקים יכולים להיות מציקים?

"בזמנו זה הפריע לי האמת. היום זה משעשע אותי. אני מבין למה זה קורה. נניח, כשמציעים לי כיפה בגלל הפיאות. זה כמו משפט חסר שלאנשים יש דחף להשלים. אגב, אני ממש לא יודע מה אני חושב על הפיאות. יש ימים שאני חושב שזה ממש יפה ויש ימים שאני חושב שזה מכוער".

זה כבר הפך למעין סימן מסחרי.

"אז זהו, שאני לא מחפש 'למסחר' את עצמי או להיות מותג. אני סתם משתעשע. אפילו הבנזוג שלי אומר לי – אתה הרבה יותר חתיך בלי זה. אבל אני אומר לו – להיות חתיך זה לא העניין. זה פשוט מבדר אותי. כל מי שיודע מה אני עושה תמיד שואל אותי – 'רגע, זה הטרנד הבא?'".

אבל אתה עוטה על עצמך סמלים מאוד חזקים – טבעת הנישואין, הפיאות.

"מה ההבדל בין זה לבין סמל של לואי ויטון? זה שאתה עוטה על עצמך סמל של לואי ויטון אומר שאתה עשיר?"

17060027

"זה לא בכוונה. ככה אני פשוט מתלבש" (צילומים: מירב בן לולו)

יכול להיות שאתה נהנה לעשות קצת דווקא – להגיע לתצוגת אופנה כשכולם מגיעים מעונבים ומושקעים ואתה לבוש בכוונה בטי שירט זרוקה ומעין שרוואל. יש שרואים בזה עמדה מתריסה.

"זה לא בכוונה. פשוט ככה אני מתלבש. אני צריך להתחפש למשהו שאני לא?"

אולי יש בזה ניסיון להראות 'אני לא חלק מכל זה'?

"יכול להיות שגם, אבל ממקום של 'משום שאני באירוע מכובד אז אני צריך ללבוש חולצת כפתורים, מכנסיים ונעליים שהן לא בלויות?' זה מה שקובע שאני מכבד את האירוע? אני מכבד את האירוע בזה שאני מגיע אליו ובזה שאני מתייחס אליו בשיא הרצינות. מבחינה מקצועית אני עושה את העבודה הכי טובה שאני יכול לעשות, וזה נראה לי לכבד".

"גם באירועים משפחתיים זה משהו ידוע שאני בדרך כלל אגיע עם חולצה שיש בה חורים. ככה אני מתלבש. מי אמר שליהנות מאופנה זה ללבוש דיור? אני נהנה מסתם שילוב טיפשי שאני עושה".

"מעט מאוד פעמים אני מסתכל על מישהו ואומר – וואו, איזה בגד מדהים. אותי תמיד מעניינת השאלה – 'אדם קם בבוקר, עומד מול המראה. מה הוא חשב לעצמו?' זה מה שמעניין אותי. כמו שבחורה לובשת את השמלה הכי יקרה שלה; לא מעניין אותי הבגד, מעניין אותי מה היא חושבת לעצמה. למה בחרת דיור ומה זה אומר מבחינתך? למה זה נראה לך חשוב ללבוש דיור, או כל דבר אחר? הפנטזיות שיש לאנשים בראש מעניינות אותי. איך בנאדם רוצה לחוות את עצמו, ואיך הוא רוצה להראות את עצמו לעולם. זה מזכיר לי את השיחה שהייתה לי עם דורין אטיאס. שאלתי אותה לפי מה היא שופטת את הסלבס, והיא אמרה 'לא אכפת לי אם את לובשת גבוה או נמוך, אכפת לי איך את עושה את זה'. זה בדיוק ההקשר הזה".

 

"מה זה לשחק את המשחק? לעשות מלא שופינג?"

אטואן (36), מתגורר כיום בתל אביב, והוא בזוגיות כבר מעל לשנתיים. אחרי שסיים את לימודי אמנות במדרשה של מכללת בית ברל בשנת 2005, עסק לדבריו בשורה של עיסוקים שונים, ובין היתר בכתיבה של טורים ספורים הנוגעים בתקשורת חזותית עבור טיים אאוט תל אביב. כאמור, הבחירה למנות אותו לכתב האופנה של הארץ הייתה מפתיעה, לא פחות, לאור העובדה שלא עסק בתחום באופן ישיר, עד לאותו הרגע.

"כשליסה [ליסה פרץ, עורכת מוסף גלריה של הארץ – ל.ש.] פנתה אלי בחיי נפשי לא הבנתי מה היא רוצה. כלומר, ידעתי מה היא עושה – עורכת אופנה, רצינית, ואני הייתי עושה המון דברים קטנים. ואז היא הציעה לי את התפקיד הזה. ואני בזמנו בכלל כתבתי תסריט".

אז למה בעצם כתב אופנה?

"ליסה ראתה כל מיני דברים שעשיתי בטיים אאוט, כמו לקחת עם חברה אוברול ולצלם אותו בים".

אז פשוט נחתת לתוך אחת הפוזיציות הכי נחשקות בתעשיית האופנה בארץ מבלי לדעת מה קורה?

"זה נשמע קצת מוזר, אבל כן. אני זוכר שאמרתי לליסה 'אני לא יודע על אופנה'. והיא אמרה – 'אתה יודע מה שאתה יודע, ואני אוהבת את איך שאתה מתבונן. אתה תלמד תוך כדי תנועה'. ואז היא הוסיפה – 'אתה יודע שזה תפקיד מאוד יוקרתי'. ואני אמרתי – 'אני לא יודע'".

לא פחדת? מסביבך אנשים הקדישו את חייהם לטובת העניין.

"לא חשבתי על זה אז. אני מניח שזה הביטחון של ליסה. אני חייב לתת לה המון קרדיט על זה. זה היה לגמרי משהו שהיא ראתה. גם אמרתי לעצמי שאם זה יהיה כל כך גרוע, מקסימום אתפטר. אבל סמכתי על ליסה. אני לא חושב שזה היה יכול לקרות במקום אחר. זה קרה בגלל ליסה, בזכות ליסה, בזכות האכסניה שאני נמצא בה. לפני כן כל זה לא היה בתוכניות שלי בחיים".

"דבר אחד בכל זאת כן הפחיד אותי. בטיים אאוט אולי היה לי מקום לכל השטויות שהייתי עושה. אבל עכשיו שאני ב'הארץ' – אנשים קוראים את זה, אנשים אינטליגנטים קוראים את זה. אבל בשביל לא להיבהל, החלטתי פשוט לחשוב שאני שולח טקסט למערכת, ולא מה קורה איתו הלאה".

16940004

(צילומים: מירב בן לולו)

ואיך התעשייה קיבלה אותך?

"בהתחלה היו המון מחמאות. וזה היה מאוד נעים. וניסיונות חיזור, אתה יודע. זה גם היה מאוד קשה בהתחלה. עם הזמן התפתח דיבור שאני שונא אופנה".

האמת, לא מעט אומרים עליך שאתה לא אוהב אופנה.

"למה? כי אני לא אוהב לעשות שופינג?".

אני, שחר אטואן, אוהב אופנה?

"ברור, אחרת למה אני עושה את מה שאני עושה? מה אני מזוכיסט? הייתי יכול להתפרנס בדרכים אחרות. ברור שאני אוהב אופנה".

נוטים לומר עליך שאתה בעצם מעדיף לכתוב על אומנות, ושכתיבה על אופנה היא סוג של פשרה.

"אני נהנה להתעקש דווקא על אופנה. לכאורה יותר קל לכתוב על אומנות, כי יש בה תוכן כביכול גבוה, אבל מה שאנחנו מנסים לעשות זה למצוא תוכן מקורי בארץ, לפענח את מה שקורה כאן".

אז מה כואב לאנשים?

"כואב לאנשים שהם מראים לי משהו ואני לא מתעלף ואומר 'וואו, איזה מדהים'. יש לי חבר מהניו יורק טיימס, שהייתי פוגש אותו בפריז כשהייתי נוסע לתצוגות. אמרתי לו – 'אולי אני לא צריך לעשות את זה? יש אנשים שהיו נותנים רגל בשביל להיות פה'. והוא ענה – 'אבל זו בדיוק הסיבה למה אתה עושה את זה כל כך טוב, כי יש לך את המבט החיצוני הזה. אתה לא מגיע ונחנק מאיזושהי שמלה. אתה באמת יכול להסתכל על זה באופן שקול'".

אז אנשים חושבים שאתה לא אוהב אופנה כי אתה לא משחק את המשחק?

"יכול להיות. אבל מה זה לשחק את המשחק? לקנות מלא בגדי מעצבים? אני לא מבין. באמת. בהקשר הזה יש לי אנקדוטה חמודה. בפעם הראשונה שהגעתי למערכת בהארץ, היה קיץ ולבשתי מכנסיים מחויטים קצרים ואפילו השקעתי בחולצה ממותגת. ומי שבאה לאסוף אותי הייתה אחת העורכות. היא שאלה – 'אתה שחר אטואן?' ועניתי – 'כן'. אז היא אמרה – 'אתה מתלבש כמו ילד'. חצי נעלבתי, חצי הייתי גאה".

אני יכול להגיד לך שלי אין את המבט החיצוני הזה שאתה מדבר עליו. אני כל כך מעורב בזה רגשית.

"גם אני. כל ההוויה הזו מפעילה אותי. ברור שאני יכול להתרגש מקולקציה. זה קורה לי, וזה קורה לי גם בארץ. היו לי התבטאויות חריפות דווקא כי אכפת לי. באמת שאכפת לי. כי אם מעצבת אומרת לי בסוף תצוגה, כשאני שואל אותה איך זה להרים תצוגה ראשונה, שזה היה לה קלי קלות, אז אני חושב בליבי – זה באמת נראה ככה, ויש פה בעיה".

16940021

"אתה יכול לראות שעיתונאים מסוימים כותבים על אנשים משום שיש בניהם קשרי ידידות". שחר אטואן (צילומים: מירב בן לולו)

"אני לא יכול להתחבר עם אנשים שאני אחר כך אמור לתת להם ביקורת"

בחודשים הקרובים אטואן ייקח חלק כשופט בפרויקט חדש של מפעל הפיס, שמטרתו לאתר מעצבים צעירים מצטיינים להעניק להם סכום של כ-150 אלף שקלים ופלטפורמת מכירה. בעיניו מדובר באחת היוזמות החשובות שקמו כאן בתקופה האחרונה.

אי אפשר להתעלם מזה שתקשורת האופנה בארץ היום היא לא מה שהייתה לפני אפילו שנה. אפילו בעיתון שאתה עובד בו, אופן הכיסוי והיקף הכיסוי השתנו או ירדו. למה אתה חושב שזה קורה?

"אני חושב שזה קשור לכמה מהלכים שונים. אני חושב שקרה משהו טוב – נפתחו עוד אופנים של סיקור. הבינו שאופנה זה לא לשים שלושה פריטים בכחול ולכתוב עליהם 'להשיג ברשת רזילי'. אני לא מזלזל בזה, זה פשוט לא יכול להיות רק זה. זה בעיני מסלול חיובי שקרה. אבל אני חושב שהייתה תקופה שהייתה בה התפוצצות של מלא כתבים וכדומה – אצלנו, ובעוד אתרים. ואולי מה שאנחנו חווים עכשיו זו רגיעה אחרי תקופה לא הגיונית. אני לא חושב שאצלנו, בהארץ, זו החלטה ברורה [לצמצם סיקור – ל.ש.]".

אותי זה מדהים שאנחנו, העוסקים באופנה, עדיין צריכים כל פעם מחדש להבהיר למה מה שאנחנו עושים יכול להיות בעל משמעות, למרות שזה פונה לאלפים על אלפים.

"למי היית צריך להסביר?"

לעורכים שמעלי, למנהלים שלי, לאנשים מבחוץ. אף אחד הרי לא שואל את העורכים של אתרי הטכנולוגיה, אשר קוראים אותם לעיתים פחות מאשר את אתרי האופנה, למה העבודה שלהם היא כל כך חשובה.

"זו דוגמא מעולה. כי זה קשור לתעשייה בה הם עובדים. אנחנו מעצמת הייטק, ולא מעצמת אופנה. יש לנו בעיה פנימית – רואים באופנה דבר שטחי".

אני חושב שהיום ברוב המקומות הבעיה הגדולה היא למנוע מכוחות חיצוניים – המחלקות המסחריות, יח"צנים – להתערב בתכנים. הגבולות נפרצו לחלוטין.

"אני לא חושב שהם היו בכלל. זה בדיוק העניין. יותר מזה – אתה יכול לראות שעיתונאים מסוימים כותבים על אנשים משום שיש בניהם קשרי ידידות. ואתה רואה גם באופן הסיקור. זה לא צריך להגיע מהמחלקה המסחרית כדי שזה יקרה. לי היו יחסים מאוד קשים עם הנושא הזה. יש הרבה מעצבים שיגידו לך שאני בנאדם קר או מרוחק. אבל אני לא יכול להתחבר עם אנשים שאני אחר כך אמור לתת להם ביקורת. זה בעייתי. היו לי המון קשיים עם זה. הייתה מעצבת שהסתובבה במעגלים חברתיים קרובים לשלי, שנתתי לה ביקורת שבעיני הייתה מאוד מוצדקת, והיא פשוט הפסיקה לדבר איתי. בעיני זה מגוחך".

בהקשר הזה – זה ידוע שאתה מתרחק מרשתות חברתיות.

"זה לא שאני מרחיק את עצמי. מעולם לא הייתי שם פשוט. אין לי שום פרופיל בשום רשת חברתית".

זה נחשב להתרחק בשנת 2015.

"כן, אבל זו לא אידיאולוגיה. זה פשוט לא מעניין אותי. קודם כל, זה מבזבז זמן. לכל אחד יש את הדרכים שלו לבזבז זמן, אני לא צריך עוד אחת. זה כמו שאין לי טלוויזיה בבית. זה לא כי יש לי מלא עיסוקים אינטלקטואלים אחרים, אלא כי אם הייתה לי הייתי יושב כמו טמבל וצופה בסדרות כל היום. אני לא מבין למה אנשים חושפים את החיים שלהם כל כך. הבן זוג שלי העלה תמונה שלנו [לרשת חברתית – ל.ש.]. הייתי כל כך נבוך. 'אמרתי לו – זה שלי ושלך, למה אחרים צריכים לראות את זה?'"

ושאלה אחרונה – עד מתי תישאר עיתונאי אופנה?

"עד מתי שיפסיק להיות לי כיף".

16940015

(צילומים: מירב בן לולו)

 

(Visited 3,606 times, 1 visits today)

3 תגובות

  1. אורית עריף says:

    שחר אטואן – אינטליגנטי, מקורי, רהוט ומנומק. אחת הסיבות המרכזיות למנוי שלי על "הארץ".

  2. נעמי says:

    מה שאורית אמרה (-:

  3. מאיה ל says:

    שחר, יחיד ומיוחד

השארת תגובה