מתוך קולקציית של קולקטיב האופנה Mosaert (צילום: אתר רשמי)

עשרים שנים אחרי גליאנו ומקווין: מעמד מעצב האופנה בסכנה


03 ספט 2015 | גלובלי השיטה כלכלה | | מאת: TheCritical-f team

(מאת: לירוי שופן) "זו הייתה ההתחלה של התקופה בה מעצבי אופנה נעשו לכוכבי רוק", ציינה העיתונאית שרה מוהר במאמר שהתפרסם השבוע באתר המגזין ווג, כשהיא מתייחסת למינוי של אלכסנדר מקווין וג'ון גליאנו כמעצבים ראשיים בבתי האופנה ז'יבנשי ודיור בשנים 1996-97 (בהתאמה).

במידה רבה, היה זה באמת הרגע בו הפרסונה של המעצב ותשומת הלב הציבורית סביבו החלו לשמש כחלק מהותי במנוע יחסי הציבור של בתי האופנה. על אף שלאורך המאה ה-20 מעצבי אופנה מערביים לא היו אנונימיים – היה זה צ'ארלס וורת' בסוף המאה ה-19 ששימש כאב הרוחני למעצב האופנה כפי שאנו מכירים אותו היום – הם נחשבו יותר כמומחים בתחומם ופחות כסלבריטאים; לגינונים שלהם מחוץ לתצוגות האופנה היה מקום קטן יחסית ביחס ליצירות עצמן.

במילים אחרות, עד למינוי של מקווין וגליאנו, שניים הידועים בסגנון אישי מובחן מאוד, העבודה קדמה לאישיות. אולם מאותה נקודה ואילך, הפרסונה הציבורית שמביא איתו המעצב, היכולת שלו לתפקד ולהיראות באור הזרקורים, ומאוחר יותר גם הכישרון שלו לתפעל חשבונות פעילים ברשתות חברתיות, נעשו לקטגוריות קריטיות ביחס לשאלה האם הוא ראוי לתפקידו. כיום הוא זה שמשמש בפועל כפרזנטור הראשי.

אין זה מקרי כי התואר מעצב, או קוטורייה (כלומר העוסק בעבודת החייטות), עבר בשנים האחרונות שינוי דרמטי. את מרבית המעצבים העומדים בראש בית אופנה כזה או אחר נוהגים לכנות 'מנהלים אמנותיים', תואר שמגיע עם הרבה יותר טכס בישבן, ומנגד ממחיש כי תחומי האחריות שלהם נוגעים לכל תחומי התקשורת החזותית של הבית, לרבות הם עצמם. בהתאם, שמות המעצבים החלו להתנוסס לצד שמות בתי האופנה, כפי שממחישים האיזכורים לבית ז'יבנשי בהפקות אופנה למשל, המגיעים בצמידות לכיתוב By Riccardo Tisci (מאת ריקרדו טישי).

בהקשר הזה, אגב, צריך להזכיר למשל את הדי סלימן, מי משמש כיום כמעצב הראשי של סן לורן פריז, שתועד באחד הסרטים הדוקומנטריים מגיע ליפן על מנת לחלק חתימות למעריצים. לשם השוואה, קשה להמשיג בתודעה את דמותם של ג'יאנפרנקו פרה, מי ששימש כמעצב הראשי בדיור לפני גליאנו, או אפילו את רוברטו קוואלי, בסיטואציה דומה.

מעצב האופנה הדי סלימן (צילום: אימג'בנק – Gettyimages)

כיום, כמעט עשרים שנים אחרי, אפשר לטעון בביטחון כי דמות המעצב כרוק סטאר הגיעה לשיא כל הזמנים. כיום מעצבי אופנה – ומספיק להתבונן בתצלום העירום של מעצב בלמיין אוליבייה רוסטאן על שער המגזין Tetu – נוסעים במכוניות שרד, מקיפים את עצמם בפמליות, מאמצים גינונים שהיו שמורים לאלו ששברו גיטרות על הבמות (וזה המקום אולי לספר על מעצב אופנה ידוע מאוד בבית אופנה ידוע מאוד בפריז, שהיה מבקש על פי השמועות לפזר את כל העובדים מחדר האוכל על מנת שהוא יוכל לסעוד בגפו).

אלא שאחרי כל שיא, מגיע שפל. עם שבועות האופנה לעונת קיץ 2016 – שיפתחו בשבוע הבא בניו יורק – יש להפנות את תשומת הלב לעובדה שגם המוסד הזה, קרי המעצבים הכוכבים, מסיים את תפקידו בהיסטוריית האופנה ומתחיל להראות סימנים דקים של קריסה. מעמדו של מעצב האופנה, לפחות כפי שהכרנו אותו בשני העשורים האחרונים, בסכנה ממשית.

כמו באפיקים רבים אחרים, מפריז נפתחה הבשורה. בשנתיים האחרונות החלו לפעול בעיר האורות קולקטיבים משמעותיים מספיק של מעצבי אופנה הפועלים בקבוצה שיתופית, המפנים עורף לרעיון המעצבים הכוכבים, הפועלים בעולם כאינדיבידואלים שכל הצלחת בית האופנה תלויה בהם.

tetu-march15-olivier-article (1)

כיום, כמעט עשרים שנים אחרי שהחלה המגמה, אפשר לטעון בביטחון כי דמות המעצב כרוק סטאר הגיע לשיא כל הזמנים. אוליבייה רוסטאן על שער Tetu (צילום: סריקה)

אחד הקולקטיבים הבולטים הוא Vetements, ששמו מתרגם בפשטות ל"בגדים". הוא אמנם יוזמה של המעצב הבלגי דמה גווסיליה, שעבד לפני כן בבית האופנה מרטין מרג'יאלה, אך בפועל מתופעל על ידי שבעה מעצבים אנונימיים פחות או יותר.

למכור בגדים בלי האטיטיוד של מיק ג'אגר

העובדה שהקולקטיב אינו מזוהה עם פרסונה אחת, ואינו נדרש לשים אותה בחזית, מאפשרת להם חופש פעולה והזדמנות להשקיע את מירב האנרגיה בפיתוח העיצובים עצמם. במחיר של אוספים פחות מגובשים לכאורה, הם מבטיחים כי שום עיצוב ראוי לא ילך לאיבוד משום שהוא לא מתאים למסגרת חיצונית כמו עונה, קולקציה או דמות המעצב. "אנחנו ניגשים לכל עיצוב באופן פרטני, ומחליטים מה אנחנו אוהבים לגביו ואיך אנחנו משפרים אותו מבלי להתחשב בשאר הקולקציה. בדרך הזו אנחנו משיגים פריט שמסוגל לעמוד גם בזכות עצמו…", נמסר מהמותג Vetements לאתר Thefashionspot.com.

faith-connexion-002-1366

דקרנין חווה את הצד האפל של הכוכבות, וקל להבין מדוע הוא מנסה כיום להימנע בכל כוחו מאור הזרקורים. חורף 2015-16 של Faith Connexion (צילום: יח"צ)

מה שבתחילה נדמה כגימיק, התברר כמהלך שיש לו אחיזה במציאות. מלבד העובדה שקולקציית הביכורים של Vetements נמכרה לכ-30 בוטיקים בולטים באירופה וארצות הברית, העיצובים עצמם מגלים אופי אותנטי – בגדול אלו בגדים אמיתיים, קלאסיים כמעט, שזוכים לבחינה מחודשת באמצעות שינוי פרופורציות רדיקלי. הם אמנם מוצגים במסגרת שבוע האופנה בפריז (בפעם האחרונה התצוגה התקיימה במועדון הגייז לה דפו), אך קל לזהות שהם מבקשים לכונן סדר אחר ולהשיב את המבט לעשיית האופנה ולבגדים עצמם.

רדיקלי יותר, ומצליח אף יותר, הוא קולקטיב המעצבים הקרוי Faith Connexion. המותג הפריזאי, שנודע בפריטים מכוסחים המכוסים בכתובות גראפיטי, קורא תיגר על שיטת האופנה ככלל – בניגוד ל-Vetements הוא לא מקיים תצוגות אופנה, לא מחזיק בחנויות משל עצמו ולא חושף את מעצביו כלל. הוא אף מדגיש כי על היצירה חתומים אמנים משלל תחומים, מצלמים ודוגמניות ועד לציירים.

סביר שהסיבה להפניית העורף נעוצה בדמות העומדת מאחוריו – לפי השמועות, היא לא אחרת מכריסטוף דקרנין, מי ששימש כמעצב הראשי של בלמיין עד 2011.

דקרנין חווה את הצד האפל של הכוכבות, וקל להבין מדוע הוא מנסה כיום להימנע בכל כוחו מאור הזרקורים. לתצוגה האחרונה שלו עבור בלמיין הוא לא הופיע. למעשה, ההתלחשויות בשורה הראשונה גרסו – אם כי מידע זה מעולם לא אושר – כי הוא קרס תחת הלחץ זמן קצר לפני האירוע ואושפז. באופן אירוני, דקרנין, שהיה חתום על בגדים לכוכבות על, לא סבל זאת בעצמו ופיתח מערכת שתאפשר לו לעבוד באופן אנונימי, בשיתוף כוחות יצירתיים נוספים.

מעצב האופנה כריסטוף דקרנין (צילום: אימג'בנק – Gettyimages)

גם מותגים נוספים, למשל Mosaert הבלגי או Hood By Air האמריקאי, חולקים הגיון דומה המבוסס על עבודה קבוצתית ההופכת את התלות באינדיווידואל, במעצב היחיד, ללא רלוונטית. ייתכן, שאין זה מקרי שהבשורה הנוכחית מתחילה דווקא בקרב צעירים יחסית – יש הרואים ברשתות החברתיות, שמבוססות על שיתוף מידע בציבור, ההשפעה הישירה לקולקטיבים המדוברים, הפועלים במידה מסויימת ככוורת עם קוד פתוח.

ההצלחה של הקולקטיבים החדשים – הם מתברגים אל חנויות בולטות ונלבשים על ידי עורכי אופנה וקובעי דעת קהל – רק תדחוף רעיונות דומים לפרוח, ובאותה ההזדמנות תעודד את מוסד המעצבים הכוכבים לסיים בהדרגה את תפקידו בהיסטוריית האופנה, עשרים שנים אחרי שעשה את צעדיו הראשונים. אחרי הכל, כל אחד מהם מציב אלטרנטיבה לשיטה ומוכיח כי אפשר למכור בגדים – הדבר לשמו כולם התכנסו – גם בלי אטיטיוד של מיק ג'אגר או פרינס.

ההצלחה של הקולקטיבים החדשים תעודד את מוסד המעצבים הכוכבים לסיים בהדרגה את תפקידו בהיסטוריית האופנה. תמונה מתוך קולקציית של קולקטיב האופנה Mosaert (צילום: אתר רשמי)

 

(Visited 881 times, 1 visits today)

השארת תגובה