אחורה בזמן: התצוגות החשובות של לונדון


26 פבר 2015 | הכותרות | | מאת: TheCritical-f team

כנועז מבין ארבעת שבועות האופנה (ניו יורק, פריז ומילאנו), שבוע האופנה בלונדון הוא חוויה אקסצנטרית בדרך כלל. מיעוט יחסי של מציגים גדולים ומסחריים, ריבוי של מעצבים צעירים, הופכים אותו לצלחת פטרי לניבוי מגמות אופנה. ואם לשפוט על פי סבב התצוגות לחורף 2015-16, יש בשורה אחת עיקרית שמלווה את הקולקציות. אחרי שנתיים של טון ספורטיבי ועכשווי מאוד, המערבב בין המלתחה האתלטית לאופנת רחוב, ניכר תפנית חדה. המעצבים בלונדון – וגם חבריהם מעבר לתעלות – מתפרקים על נוסטלגיה.

עושים הבדל: התצוגות החשובות של ניו יורק

הבעיה בנוסטלגיה קשורה לעובדה שהיא מסחרית יותר (כי אנשים כבר פחות או יותר מכירים את מה שמציעים להם), ולכן גם פעמים רבות מעניינת פחות. לפחות המעצבים בלונדון הפנו את מבטם אל עבר תקופות אקסנצטריות יותר (האייטיז לדוגמא) ולא אל שנות הארבעים של המאה הקודמת שנמסקו עד שלא נותר בהן כבר דבר.

קשה שלא לחשוב על הקרבה התמאטית בין הקולקציה של ברברי לטון שמכתיב בעונות האחרונות בית האופנה סן לורן. אמנם בבית האופנה הבריטי היה דגש גדול על אומנות (בדים שנצבעו ביד, פיסות מראה שנתפרו כבמעשה פסיפס ושאר טלאים שנשתלו במקומות אסטרטגיים), אבל האווירה הבוהמיינית (לרבות פריטי הגדילים) הייתה רחוקה מלהיות מקורית. ועדיין, מעטות הלקוחות שיצליחו לסרב לגלימת הגדילים הדרמטית שסגרה את התצוגה.

המעצב התורכי-בריטי ארדם היה בוודאי המצטיין של שבוע האופנה שעבר, עם קולקציה מכושפת וגותית במקצת. הפעם, אולי בגלל טון הרטרו המופגן הוא הותיר רושם חדשני פחות. ובכל זאת, למכלול בדי הריפוד, או לחליפות המנומרות היה טעם נשכני שהושג הודות לפיתוחי בד תלת מימדיים, מוחשיים ומרשימים.

האיט-בוי של הסצינה הלונדונית, כלומר JW אנדרסון, נטש את המראה האנדרוגני, הכה-אינטלקטואלי-החוג-למגדר שאפיין אותו (אירונית דווקא בעונה בה רבים כל כך מחקים אותו) והלך להעיר שדים רדומים אחרים. בתפריט? הטעם הרע של שנות השמונים, כולל חגורות הלפיפה העבות. על רקע התצוגות האחרות, הוא יצר עניין יוצר מגדר הרגיל.

ואם JW אנדרסון הוא ילד הפלא של קונצרן LVMH (קבוצת לואי ויטון), הרי שכריסטופר קיין הוא העילוי של קבוצת קרינג המתחרה (קבוצת גוצ'י). הטון האמנותי של הקולקציה (שהועצם הודות לשמלות שדמו לציורי גוף מתחילת המאה הקודמת) הגיש קיין מסוג אחר – בוגר יותר ובשל יותר (אם כי מרדן מעט פחות).

מרי קטרנצו, אולי המעצבת שאחראית יותר מכל למתקפת ההדפסים הדיגיטליים שחוותה תעשיית האופנה בשלוש השנים האחרונות, ממשיכה להתרחק מהטכניקה שקנתה לה את שמה. הפעם, היא ממשיכה לשים דגש עם דוגמאות "אמיתיות", והיא מצטטת מהתקופה הויקטוריאנית הקיטשית ומחומרים טכנולוגיים מוחשיים (למשל פיסות פלסטיק הנראות כניטים רבועים). העובדה שהתוצאה הסופית דומה כל כך לסגנונו של המותג מיו מיו מבהירה כי הפעם השיא נפרד מהמסלול למרות שילובים יוצאי דופן בין חומרים.

(Visited 82 times, 1 visits today)

השארת תגובה