"לאנשים קצת נמאס מבגדים יפים כי בגדים יפים אתה יכול להיכנס לזארה ולקנות"


05 יול 2016 | לוקאלי | | מאת: TheCritical-f team

(מאת: לירוי שופן) במהלך הריאיון עם אלון ליבנה, שמתקיים בסטודיו שלו בתל אביב יומיים לפני שהוא מעלה תצוגה גדולה עבור קולקציית האופנה המוכנה ללבישה שלו לקיץ הבא, לפתע עולה כבדרך אגב כי המותג הנושא את שמו קיים בקושי שש שנים. "זה הזוי, נכון?", הוא אומר ספק מופתע בעצמו. "זה נראה כאילו מדובר בנצח. אחד הדברים הכי מצחיקים שקורים לי עם כלות שמגיעות אלי לסטודיו זו קריאת ההפתעה שלהן כשהן רואות אותי לראשונה. הן בטוחות ש'אלון ליבנה' הוא מישהו בן 45-50".

קשה להאשים אותן. כמות יחסי הציבור שהשיג בשנים האחרונות הופכת בקלות את ליבנה, שבקרוב יציין 30 בסך הכל, לאחד המעצבים הישראליים המדוברים ביותר בדור האחרון. הוא הציג בשבועות האופנה בתל אביב ובניו יורק, הלביש שורה ארוכה של ידועניות מקומיות ובינלאומיות – בין היתר ביונסה וליידי גאגא – והוא גם חתום על שורה של שיתופי פעולה עם מותגים מוכרים, בין היתר קסטרו (פעמיים), אפרת קסוטו ולילהמיסט.

כל העדכונים במקום אחד: עקבו אחרי דף הפייסבוק של TheCritical-F

כישרון בצד, ייתכן וכמות הכותרות שהוא מספק היא גם תולדה של החיים הכפולים שהוא מנהל במקביל. מצד אחד, הוא אוחז בקו שמלות כלה וערב מצליח, המנוהל מסטודיו רחב ידיים בשכונת נווה צדק בתל אביב ומצטייר כלחם והחמאה של המותג; מנגד – יש לו שאיפות אמנותיות מרחיקות לכת בשוק הבינלאומי גם עם קו אופנה מוכנה לבישה (RTW). לראייה, לפי כחצי שנה, הוא עבר עם בן זוגו והשותף העסקי שלו להתגורר בניו יורק במטרה להמשיך ולפתח אותו, והוא צפוי לשוב ולהציג במסגרת שבוע האופנה בעיר בספטמבר הקרוב, לאחר שנפקד ממנו בעונה הקודמת.

אלון ליבנה אביב 2017 צילום שרבן לופה (4)

"הצגתי בניו יורק כמה עונות. הלבשתי את ביונסה. ואז הגעתי למסקנה שאי אפשר לרצות ליצור אופנה בחוץ ולחיות בארץ". קיץ 2017 של אלון ליבנה (צילום: שרבן לופו)

"יש לי סטודיו הורס בניו יורק, בסוהו", ליבנה אומר ומציג לראווה תמונה של המקום, שהוא למעשה חלל משותף בין דירת המגורים של השניים לחלל העבודה. "פה, בארץ, אנחנו עושים רק שמלות ערב וכלה, ובניו יורק את הקולקציות העונתיות", הוא מבהיר את חלוקת העובדה של העסק, שמונה כיום כ-30 עובדים בסך הכול, וכולל ייצור באיטליה ובהודו. "למעשה, מאז הקולקציה השחורה", הוא אומר ביחס לקולקציה שהציג לפני כשלוש שנים בשבוע האופנה בתל אביב, "הפסקתי להחזיק את קו ה-RTW בארץ. זו הסיבה שעבור התצוגה כאן עוד יומיים היו צריכים להטיס אותי ואת הקולקציה מניו יורק במיוחד".

"קשה", הוא אומר נרחצות כשהוא נשאל איך מנהלים את שני המופעים האלה במקביל. "יוצא שאני מגיע לישראל כל חודשיים, אבל רוב הזמן אני שם". עם זאת, חלק הארי של הפעילות עדיין מבוסס בישראל. "בארץ יש לנו צוות מטורף. כשאני מעצב את הקולקציות אני מעצב אותן כאן, ואנחנו מייצרים את הסמפלים כאן. אבל אני רק חצי שנה שם, אז אני עוד לא יודע לגמרי איך זה יעבוד".

למה בעצם קו האופנה מבוסס בניו יורק?

"הצגתי בניו יורק כמה עונות. הלבשתי את ביונסה. ואז הגעתי למסקנה שאי אפשר לרצות [ליצור] אופנה בחוץ ולחיות בארץ. כשגרתי פה ועבדתי שם זו הייתה סחרחרה לא נורמלית. אז החלטנו לנסות לפתוח איזשהו משהו קטן בניו יורק – גם ללקוחות פרטיות, גם לעיתונאים, וגם לחדרי תצוגה. זה לא סוד שלעשות אופנה בארץ זה כמעט בלתי אפשרי. אני בכלל לא מדבר על הביקוש, אלא מבחינת הבדים, מבחינת המפעלים, מבחינת הכל. בארץ יש אופנת כלות מאוד מפותחת ומאוד תחרותית, אבל בזה זה נגמר. יש פה שפע של בדים לכלות, שפע של לקוחות, באמת גן עדן לכלות. אבל בכל מה שקשור ל-RTW… גם ככה אין למה שאני עושה הרבה מקום אפילו בעולם, אז עוד בארץ? אפילו כשאני חושב על להלביש סלבריטאיות בחו"ל לעומת להלביש סלבריטאיות פה. לאן הסלבריטאיות בארץ ילכו עם שמלות כאלה מוגזמות? אין לנו אירועים בסדר גודל כזה. אין ערבי גאלה ומטרופוליטן. פשוט אין. זה דיסוננס מאוד מצחיק כי יש כישרון מטורף בארץ. גם הלקוחה הישראלית היא לקוחה מעזה."

אז מה עוצר אותה?

"כמה דברים. כשאתה עושה בגדים ברמה כזו, אז יש לזה מחיר. זה יקר. הבגדים עצמם הם יקרים. קשר למצוא מישהי שתהיה מוכנה להשקיע בז'קט 5,000-6,000 שקלים בשביל היומיום. מנגד, הן כן מוכנות להשקיע באירועים – בשמלות ערב, בשמלות כלה. אבל זה תחום אחר לגמרי [מבחינה סגנונית – ל.ש.]. באירועים אף אחת לא מחפשת ללבוש איזושהי אמירה אופנתית. הן מחפשות להיות מהממות ושיראו את השיזוף, וזה מובן. גם אני כזה. אתה רואה איך אני מתלבש. אף פעם לא ניסיתי להתחכם יותר מדי. אני לא מתחבר לזה".

אלון ליבנה אביב 2017 צילום שרבן לופה (12)

"באירועים אף אחת לא מחפשת ללבוש איזושהי אמירה אופנתית. הן מחפשות להיות מהממות ושיראו את השיזוף, וזה מובן. גם אני כזה". קיץ 2017 של אלון ליבנה (צילום: שרבן לופו)

עם המעבר, אתה רואה עצמך יותר כמעצב בניו יורק, או כמעצב בארץ?

"למה צריך לבחור? יש מעצבים שעבדו בכל היבשות".

אתה רואה את העתיד כמישהו שיש לו עסק כלות משגשג ועסק RTW משגשג במקביל או שאתה רואה את עצמך מנצל את המשאבים כרגע כדי שתוכל לפתח כמה שיותר את ה-RTW?

"לא. שניהם ביחד. אם בעולם שאנל ודיור מכלכלים את עצמם מהבישום והתיקים, אז שמלות הכלה הן המותג המסחרי שלי. אני יכול לומר הסיבה שניגשתי מלכתחילה לשמלות כלה זה כי הבנתי שזה המקום שבו אני יכול להתפרע – להשתמש בבדים הכי יקרים, בחרוזים וכדומה, ושיהיה מי שישלם על זה. אני חושב שהיום, אני ועוד כמה מעצבים נוספים כאן, הבאנו את שמלות הכלה לרמה של קוטור. אני מאוד אוהב לעשות שמלות כלה. אני מעדיף לעשות את זה מאשר לעשות תיקים או בישום."

אז לא מושך אותך לעשות תיקים או בישום?

"(צוחק) אני מניח שאני אעשה יום אחד".

אז יש לנו את שמלות הכלה, אבל יש גם את שיתופי הפעולה.

"יש עוד שניים חדשים שאני עוד לא יכול לדבר עליהם".

מבחוץ זה נראה כאילו קיבלת החלטה – אני אעשה שמלות כלה, אני אעשה שיתופי פעולה, וכך אבנה מערך כלכלי יציב כדי שאוכל לעשות מה שאני רוצה מבחינה אמנותית בקו האופנה הגבוה שלי.

"זה נכון. אם הייתי צריך לעשות אופנה מוכנה ללבישה בארץ ולהתפרנס מזה, אלו לא היו הבגדים שהיית רואה על המסלול. הייתי במקום הזה בהתחלה – הייתה לי חנות, ומהר מאוד העיצובים המעניינים שהצגתי שם התחלפו בשמלות יותר ויותר מסחריות, ויותר ויותר פשוטות, על מנת שזה יהיה רווחי לי וללקוחה. זה מאוד ביאס אותי. הייתה לי שנה קשה שבה אמרתי לעצמי – 'מה שווה כל מה שחלמתי עליו, וכל מה שלמדתי, אם בסופו של דבר הקהל רוצה שמלה שהוא יכול למצוא גם בזארה? הייתי בצומת דרכים מאוד מעורערת."

אלון ליבנה לקסטרו גל גדות צילום דודי חסון _5

מתוך שיתוף הפעולה של אלון ליבנה עם קסטרו (צילום: דודי חסון)

כשנכנסת לשיתופי הפעולה זה הפתיע אותי, כי בשיתופי פעולה אין לך חופש מוחלט ואתה צריך להתחשב בצד השני, ואתה מצטייר בעיני כבן אדם שיודע מה הוא רוצה ומאוד דעתן. איך זה שדווקא אתה עושה כל כך הרבה שיתופי פעולה?

"שיתוף פעולה נותן לי איזושהי פלטפורמה מדהימה כי אני לא צריך לייצר, אני יכול להיות מנהל אמנותי, וכל הסוגיות של מחיר, מידות וכדומה הן בכלל לא קשורות אלי. מבחינתי זה פאן לא נורמלי. זה בעיני להיות מעצב – בלי עסק ובלי טררם. תבוא, תעצב קולקציה."

כל עוד שיהיה ביקוש לשיתופי הפעולה תמשיך לעבוד בפורמט הזה?

"זה צריך קודם כל לעניין אותי. שנית, הפרטנר צריך לתת לי חופש אמנותי. אני מאוד דעתן, אני מאוד יודע מה שאני רוצה. לא יקרה איתי מצב שאני אעשה משהו שאני לא אוהב או שאני לא אהיה איתו שלם. כן, אני יכול לעשות חולצת טי לבנה בסיסית, אבל רק אם אני אהיה שלם איתה. בהקשר הזה, קסטרו למשל נתנו לי חופש ביטוי מאוד גדול".

אגב, למה כן חברת ללילהמיסט, אבל לרנואר, שהיה ידוע שהיית איתם במגעים, דווקא לא?

"אני וקסטרו הולכים ביחד איזושהי דרך מסוימת כבר כמה שנים. עשינו שיתופי פעולה מאוד מאוד גדולים. אולי גם נמשיך לשתף פעולה בעתיד, וזה היה נראה לי לא אתי במיוחד כי הם המתחרה הישיר. בסופו של דבר כסף זה לא הכל בחיים. לילמיסט זה לא קשור. זה לא מתחרה בהם בשום צורה. גם היה לי נורא חשוב שהקולקציה שיצרתי ללילהמיסט תהיה ממש רחוקה מהקולקציה שעשיתי לקסטרו."

GNL_0160-e1448447296693

מתוך קולקציית הקפסולה של אלון ליבנה ואפרת קסוטו (צילום: גיא נחום לוי)

"הייתי צריך לעבור תהליך של חיפוש מחדש"

אלא שלא רק מעבר לניו יורק נמצא על הפרק; הקולקציה אותה חשף ליבנה הבוקר (שלישי) בתל אביב, במסגרת אירועי הביוטי סיטי (אותה קולקציה, אגב, תוצג גם במסגרת שבוע האופנה הקרוב בניו יורק), מאותתת על שינוי כיוון סגנוני מסויים בכתב היד שלו. אם בתחילת הדרך הוא נודע בזכות צלליות אמזונה כוחניות ונשיות מאוד והוא נקשר אסוציאטיבית לשטיחים אדומים, לאירועים גדולים ולסקס גדול מהחיים, הפעם גדשו את המסלול גם דגמי-יום בנפחים מאתגרים ועיצובים המתכתבים עם הזרם האוונגרדי באופנה.

"אני בן אדם שמונע מריגושים ומהשראה ומיצירה", הוא אומר ביחס לדגמים הנועזים יותר בקולקציה הנוכחית, שעשוים להרתיע את קהל העוקבים הקבוע שלו. "עשיתי בתחילת הדרך שלי משהו מאוד ספציפי, וכשעשיתי אותו הוא היה גם מאוד חדש. אבל במהלך השנתיים שעשיתי את זה, התחלתי בהדרגה לראות את זה גם בעוד מקומות. אפילו ורסצ'ה עשו קולקציה מאוד מאוד דומה. הרגשתי באיזשהו מקום שאני צריך לחפש משהו שירגש אותי. אחרי שהצגתי בניו יורק מספר קולקציות באותו כתב יד, לקחתי מזה הפסקה. הייתי צריך לעבור תהליך של חיפוש מחדש וחזרתי למקורות שלי."

למה הכוונה?

"המקורות שלי הם אמנות לכל דבר – אני מצייר ואני מפסל. זה מה שאני עושה מילדות. היצירה שלי לא התחילה כשהתחלתי ללמוד אופנה. ואז לפני כשנה התחלתי לעשות סדרה מאוד מאוד גדולה של ציורים. בהתחלה הם היו מופשטים לחלוטין. לאט לאט זה התפתח לבגדים, לדמויות, לפיגורות, לפרופורציות ולצבעוניות מסוימת. זה המקום שאני רוצה ליצור ממנו. זה הגרעין ממנו פרצה הקולקציה הזו. ורק אז התחלתי לחקור ולראות מה מעצבים אחרים עושים עם פרופורציות, כמו למשל קום דה גארסון או ג'וניה וטאנאבי."

אלון ליבנה אביב 2017 צילום שרבן לופה (5)

"אני חושב שלאנשים פשוט קצת נמאס מבגדים יפים. קצת נמאס מבגדים יפים כי בגדים יפים אתה יכול להיכנס לזארה ולקנות". קיץ 2017 של אלון ליבנה (צילום: שרבן לופו)

יש עכשיו איזה רנסאנס למסורת של קום דה גארסון. אפילו בתצוגת הבוגרים האחרונה של שנקר היו לא מעט סטודנטים שהתייחסו אליה. מעניין למה זה קורה דווקא עכשיו.

"אני חושב שיש רוויה עצומה באופנה. היום, עם הרשתות החברתיות, אתה כבר לא מתרגש משום דבר. אני חושב שלאנשים פשוט קצת נמאס מבגדים יפים. קצת נמאס מבגדים יפים כי בגדים יפים אתה יכול להיכנס לזארה ולקנות."

אתה מרגיש את זה אצלך בבטן? לא אגיד לעשות 'משהו מכוער', אבל להציג משהו בוטה?

"אני לא רוצה לעשות משהו שהוא קונצנזוס".

אתה לא מפחד לעשות משהו שהוא לא סקסי בצורה ישירה?

"קודם כל, יש כמה שמלות בקולקציה שהן מאוד סקסיות, צמוד וקצר. אבל יש עוד המון דברים שהם אחרים לגמרי."

זה מרגיש לך שאתה לוקח סיכון?

"אז ביורק או טילדה סווינטון או קייט בלנשט ילבשו את זה [ולא ביונסה – ל.ש.]. הדבר המפחיד והמסוכן זה לאבד את היצירתיות, את ההשראה, את הפאן והריגוש. זה מסוכן. להתנסות עם קהלים חדשים או סגנונות חדשים? ממש לא. זה מצחיק, כי נוצרה תמונה מאוד ספציפית של מי זה אלון ליבנה ומה הוא עושה. ונכון, יצאו דברים מסוימים לתקשורת וזה עבד. אבל יש בי הרבה צדדים, והרבה דברים שמעניינים אותי. בסופו של דבר חשוב לי שזה יספק אותי. מצד שני, להגיד לך שאני אעשה צעדים כאלה דרסטיים בכלות? לא. מראש אני ניגש לזה כקטגוריה שצריכה לשרת איזה צורך מסוים".

  A photo posted by @alonlivne on

(Visited 897 times, 1 visits today)

השארת תגובה