היסטוריה קצרצרה של אופנה: איך הפכה האופנה המוכנה ללבישה ללגיטמית?


07 יול 2016 | גלובלי | | מאת: TheCritical-f team

(מאת: לירוי שופן) סיפורים טובים באופנה תמיד מתחילים בשערורייה. בשנת 1959, ברעש תקשורתי לא קטן, סולק בבושת פנים מעצב האופנה הצרפתי פייר קרדן מ"השמבר סינדיקל דה לה הוט קוטור", כלומר מאיגוד התפירה העילית הצרפתית. חטאו הגדול היה משול לבגידה של ממש. הוא השיק קו אופנה מוכנה ללבישה – קרי בגדי קונפקציה מעוצבים שהוצעו במידות – עבור הכלבו הפריזאי פרינטמפס.

היום, כחצי מאה לאחר מכן, קשה להבין על מה הייתה הדרמה הגדולה. הרי חלק גדול מבתי אופנה חתומים הן על קו תפירה עילית, כלומר אופנה שנעשית בהזמנה מיוחדת ובאמצעים מסורתיים, והן על קו אופנה מוכנה ללבישה, קרי בגדים שנוצרים בסדרות ובתהליכים ממוכנים ומודרניים.

Pierre_Cardin_1978

הצית את הדיון על אופנת מעצבים מוכנה ללבישה. פייר קרדן (צילום: ויקיפדיה)

אלא שעל רקע פריז של שנות החמישים המהלך של קרדן, שעיקרו היה פנייה לקהל רחב יותר, היה לכל הפחות נועז, שלא לומר חצוף במיוחד. אלו היו שנים בהן עיר האורות עשתה ככל יכולתה על מנת להשיב אליה את הבכורה בכל הקשור ליצירתה של אופנה עילית, בכורה שנלקחה ממנה במהלך מלחמת העולם השנייה. ועבור הצרפתים, רנסאנס של אופנה עילית יכול להיעשות אך ורק על פי המסורת שהתגבשה בפריז מהמאה ה-18 ואילך – מהחומרים המשובחים שבנמצא, בעבודה פרטנית, בסלונים נבחרים, על ידי 'קוטורייה' ועבור קהל שמדמיין דם כחול בעורקיו. כמובן, שבגדים שנמכרים מהקולב, כפי שהציע קרדן לאותו הכלבו, הם ממש לא חלק מאותה המסורת.

השמרנים ("אני לא מוכן להזנות את עצמי", צוטט כריסטובל בלנסיאגה) הפסידו בסופו של דבר אל מול התהליכים המודרניים, ושנות השישים של המאה ה-20 נחקקו בזיכרון הקולקטיבי כרגע בו פרצה האופנה המוכנה ללבישה ושטפה את הכל, בפריז ומחוצה לה. לראייה, אפילו איב סן לורן, שהתחנך על ברכיו של כריסטיאן דיור, השיק באותו עשור קו בגדי קונפקציה תחת השם Rive Gauche, כשבתי אופנה כמו קלואה, שמיומם הראשון התמקדו רק באופנה מוכנה ללבישה, השיגו הכרה יוצאת מגדר הרגיל.

 איב סן לורן בחזית חנות קו בגדי האופנה המוכנה ללבישה Rive Gauche

אבל האמת היא, ולמרות הרושם שעלול להיווצר, אופנה שניתנת לרכישה מהקולב לא נולדה אז. למעשה, גם אם עד תחילת המאה ה-20 בגדים נעשו בעיקר בהזמנה אצל חייט או תופרת, שורשיה של אופנה בייצור סדרתי ובמידות סטנדרטיות נעוצים עוד בתחילת המאה ה-19, כשעלה הצורך לספק מדים. העניין התפתח בהמשך, בין היתר בלונדון, לבגדי גברים וחליפות מוכנות ללבישה, או מעילים קלים לנשים. אם כך, מה היה הרגע הגדול שהתחולל בשנות השישים?

ובכן, בעיקר תוספת תווית המעצב. עד לרגע הבגידה של קרדן, ושל אחרים כמו אלברט למפורר למשל, אופנת קונפקציה נחשבה כבעלת איכות נמוכה וכגנרית, כזו שבאה לענות על צורך, ולא לחולל אחד. בקיצור, בגדים לשם בגדים, ללא אינפוט של אמן וללא החתימה שלו.

מה שהתחולל באמצע המאה ה-20 הוא למעשה מאבק בין גישות – האם צריך לעבוד אל האופנה באמצעי הקוטור המסורתיים, או שאפשר לעבוד אותו גם באמצעים של ייצור סדרתי, כאלה התואמים את תרבות הצריכה הגוברת והעניין הגובר של מעמד הביניים באופנה? התשובה ברורה מאליה. יותר ויותר מעצבים החליטו לבחור באופציה השנייה ולתעל את עבודתם לאמצעים שיאפשרו להם להגיע לקהל רחב יותר וצעיר הרבה יותר ("קוטור הוא לסבתות", צוטטה בריז'יט ברדו במשפט שסימל את חילופי השלטון הבין-דוריים). כחלק מתהליך הפיכתם ללגיטימיים, בגדי הקונפקציה אף קיבלו שם חדש, מהודר קצת יותר – פרה-א-פורטה ("מוכנה ללבישה" או Ready To Wear).

אבל בזאת לא נגמרו התהפוכות. האופנה המוכנה ללבישה קידמה לא רק סוג חדש של בגדים ושל סגנון חיים (האפשרות לקנות בגדים מעוצבים מהקולב ולא בהזמנה ארוכה ומתישה אצל חייט הייתה בסופו של דבר מהפכה), אלא גם סוג חדש וצעיר של מעצבים שכונו "סטייליסטים". כלומר, מעצבים שאמונים על יצירה של אופנה מוכנה ללבישה, בניגוד לקוטורייה, זה החתום על תפירה מסורתית. מעניין לגלות שגדול הסטייליסטים, האחד שהבין אולי טוב מאחרים את הצורך לקשור בין קהל רחב לאופנה גבוהה, עדיין נמצא איתנו. מדובר בגרמני אנרגטי בשם קרל לאגרפלד.

 דגמים של קלואה, 1960

(Visited 412 times, 1 visits today)

השארת תגובה