רטרו מסוג אחר: התצוגות החשובות של פריז


11 מרץ 2015 | גלובלי | | מאת: TheCritical-f team

פריז, צרפת – לכולם כבר די נמאס מהספורט, והמסלולים מתחילים להמיר את הטון האתלטי והעכשווי שאפיין קולקציות רבות כל כך בשנתיים האחרונות בגישת רטרו שמקדמת נשיות חזקה, הן בפרשנות שהייתה לה בשנות השמונים של המאה הקודמת, והן על ידי מיניות מוחצנת. שבוע האופנה בפריז, עמוס עד להתפקע בהתרחשויות (השיער הבלונדיני של קים קרדשיאן לדוגמא) וקהל (קנייה ווסט וסולונז' נואלס צצו מכל עבר), הוכיח כי יצר המצאה אמתי עדיין נפקד מקולקציות רבות לחורף הבא, טובות ככל שהיו.

אחרי שכבר נדמה שנעשה הכל עם טקסטורות חייתיות, מפציע רף סימונס עם הקולקציה שלו לדיור ומוכיח כי עדיין יש מה לומר. חברבורות נמר הגודלו ונצבעו מחדש, הילוכן המעכס של החתוליים תורגם לכדי בגדי גוף סרוגים וארוכים ורמזים לטבע נשתלו בפרוות שנצבעו בירוק עז. היה זה יופי פראי במובן המהונדס ביותר שניתן להעלות על הדעת.

אלבר אלבז, המעצב הראשי של לנווין, ניצל את העובדה שמתקיימת במוזיאון גליירה בפריז רטרופסקטיבה לבית האופנה, ועל המסלול קיים רטרוספקטיבה קטנה לעצמו. במסגרת הקולקציה הוא חזר אל שורשיו במרוקו, מה שהסביר את הנגיעות הספרדיות, הדוגמאות הברבריות ופיתוחי הזהב האוריינטליים שנגעו בכל.

ז'ולי דה ליבראן, המעצבת החדשה של סוניה ריקל, ממשיכה להסתמן כמינוי המושלם עבור הבית (שבינתיים שיפץ וחנך מחדש את החנות המיתולוגית בגדה השמאלית). עם קולקציה שהיה בה טעם רטרו נוסח האייטיז (עם הדגשה קלה של הכתפיים כמובן), היא הצליחה לתפוס את הרוח הקלילה והעולצת שאפיינה את סוניה ריקל בעבר ולהביא אותה להווה.

קונטרסטיות של שחור לבן, ערמות של טוויד, חצאיות עיפרון וחצאיות מידי, ותפאורה של גראנד בראסרי פריזאי קלאסי – קשה שלא לומר שהקולקציה של שאנל לא שפעה רוח רטרו, על אף שימוש מדוד בחומרים מודרניים ופורפורציות מעט מוגזמות של החלקים העליוניים. קארל לאגרפלד, המעצב העומד בראש שאנל, הצהיר כי מדובר במחוות חיבה לתרבות הצרפתית, והשאלה היא למה דווקא עכשיו, אחרי שנים כה רבות שם. מה יש בעולם האופנה עכשיו, שגורם לכולם להביא אל קלישאות העבר?

הסוד של סן לורן? ככל הנראה היכולת שלו למכור גם בגדים בזמן ששאר בתי האופנה מוכרים בעיקר אביזרים. הקולקציה לחורף הבא מורכבת כולה מכל מה שהופך את המעצב הדי סלימן לשנוא המבקרים ולחביב הקניינים – טעם רק מופגן בנוסח שנות השמונים של המאה הקודמת, עם גרביונים קרועים, שמלות כלה שנעשו לתלבושת מועדונים, וכמובן – שלל פריטים בוהקים בצלליות הדוקות במיוחד (כולל שד סורר שציץ על המסלול).

בהיר, פרקטי ועם שמץ של יוקרה מודעת לעצמה. הקולקציה של ניקולה גסקייר עבור לואי ויטון למה נשים מעודכנות רוצות ללבוש עכשיו (חליפות מכנסיים, פריטים רומנטיים קלילים וקריצה אופנתית בדמות פרווה עשירה). אפילו צללית הכתפיים המודגשת של חלק מהפריטים העליונים (ספק שנות השלושים, ספק האייטיז) לא הצליחה להפוך את האוסף למיושן, אלא דווקא בדיוק ההפך.

ריקרדו טישי לא הולך לשום מקום אחר (גם לא לגוצ'י, מסתבר, שמינו על אף השמועות מעצב ראשי אחר). הקולקציה של ז'יבנשי לחורף הבא הייתה גם היא יותר רטרו מאשר עתיד. גם אם פני הדוגמניות כוסו בפירסינג אף דרמטי ותכשיטים מודבקים, והטון היה כמובן גותי-נוצרי, קשה היה שלא לשים לשם לצלליות הנשיות הקלאסיות ולשימוש בבגדים כבדים כמו אריגי ז'קארד או קטיפות עבות. אפילו מחוך הבליח בשורה של מראות על המסלול, מדגיש מותניים צרים (אם כי יש להודות שהוא הזכיר יותר את מדונה בתחילת שנות התשעים או מלכות פטיש, מאשר עלמות המתקשות לנשום מלפני מאה שנים).

האם JW אנדרסון מתגלה לאט לאט כמעצב המשפיע ביותר של השנים האחרונות (ובכך לוקח את התואר מפיבי פילו, המעצבת הראשית של סלין)? על פי כמויות המעצבים שציטטו את העבודות שלו העונה, יש סיכוי גדול שכן. אחרי הכל, הוא מוכן לשבור את החוקים. בניגוד לכל האחרים, ימים ספורים לפני חשיפת הקולקציה שלו עבור בית לואווה כבר נפוצו בפריז שלטי קמפיין הנושאים מראות מרכזיים מתוכה, אקט שמעלה את רמת הציפייה לשיא ומוכיח כי לאנדרסון יש גישה שאינה תלויה בכל מה שקורה מסביב (כשאיכשהו כל מה שהיה רע באייטיז נראה אצלו כל כך טוב).

כהרגלו בקודש האופנה, הבלגי דריס ואן נוטן מכיר את סוד המינון הנכון. גם בקולקציה שעיקרה גלאם – ואי אפשר לתאר אחרת את בגדי הרקמה, החריזות הזוהרות, הקישוטים הפרחוניים – הוא יודע כיצד להפוך את העודף לקל משקל. אולי העובדה שנשתלו בדי כותנה פשוטים בין לבין, בדי קטיפה מאובקים או רמזים לבגדי דגמ"ח, הייתה הטריק שאפשר את הקסם, אבל כך או אחרת, הרטרו שלו היה המשכנע מכל (אולי בגלל שהוא היה ספציפי מאוד, ולא מיושן).

פעמים רבות כשמעצבים טוענים כי הם עוזבים פוזיציה בבית אופנה מסויים "על מנת להתמקד בקו הנושא את שמם" מדובר במס שפתיים. אצל כריסוטף למייר, שבשנה שעברה עזב את הרמס, מדובר באמת גמורה. קולקציית הנשים לחורף הבא הוכיחה כי הרמה עלתה – הטון היה קלאסי ועל זמני כמובן, אבל ניכרה התחשבות גדולה יותר ברוח הזמן – הסריגים המופלאים היו הדוקים יותר, וחלק מהמחשופים עמוקים יותר (בניגוד מעודן לפריטים הגבריים, כמו שכמייה צבאית או מקטורן צמר).

(Visited 140 times, 1 visits today)

השארת תגובה