תג המחיר של היופי: הקשר שבין התפירה העילית של שנות ה-50, היררכיות חברתיות ופייסבוק


29 דצמ 2016 | גלובלי השיטה | | מאת: TheCritical-f team

(מאת: לירוי שופן) נהוג שלא להתווכח על כך ששנות ה-50 של המאה הקודמת היו הרגע בו האופנה הצרפתית העילית ("הוט קוטור") חזרה למרכז הבמה. מסיומה של מלחמת העולם השנייה ועד למותו הפתאומי של הקוטורייה כריסטיאן דיור ב-1957 היא זכתה לפריחה יוצאת מגדר הרגיל והחזירה עטרה ליושנה. מילא שייצוא אופנת ההוט קוטור שגשג בימים אלה והזניק לתודעה שמות כמו ז'יבנשי, בלנסיאגה וכמובן דיור, הרי שהסגנון הקוטורי עצמו, עם דגש מופרז על נשיות, קווי מתאר מפוסלים ומניירות אריסטוקרטיות מופגנות, הכתיב את הדרך בה המוני נשים במערב בחרו להתלבש. בסופו של דבר, זה מה שהעניק לשנות ה-50 את החזות המצועצעת ואת הדגש הגדול כל כך על מותניים צרים.

קשה להאשים את העולם הפגוע וההרוס שלאחר המלחמה בחיבוק האמיץ שהעניק להצעה האופנתית הצרפתית. אחרי הכל, היא ענתה בדיוק על הצרכים של אותו הזמן. מצד אחד, ההוט קוטור נשען על מסורת תפירה ואופנה ארוכת שנים, ובכך הוא מעניק ביטחון; מצד שני, קשה שלא להתרשם מהיופי הנוסטלגי ששזור בו, נחמה נעימה לקהל רעב ליופי. לראייה, הנסיכות בסרטים המצוירים של דיסני כמעט תמיד לובשות שמלה נוסח התפירה העילית הצרפתית שלא במקרה היא תמיד פזרנית במודע, קוקטית ואלגנטית להחריד.

אלא שההוט קוטור של שנות ה-50 ענה על צורך נוסף – סדר חברתי אחרי שנים של כאוס. בהקשר הזה צריך לזכור על איזה רקע צמחה התפירה העילית הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-19. היא הייתה הפתרון היקר והמתאים לנשות הבורגנות הגבוהה, שקרנה עלה עם קריסת האריסטוקרטיה המסורתית. ככזה הוא היה חייב להחצין מעמד ולשוות ללובשות ההוט קוטור דם כחול. מצד אחד, לאפשר לבורגנות לחקות את מנהגי האצולה, ומנגד להפריד בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. מעצם הגדרתה, התפירה העילית הצרפתית המפוארת היא שמרנית ולא דמוקרטית. לפחות למראית עין, היא לא מיועדת לשכפול וחיקוי (וזו הסיבה שהיא מערבת תהליכים ארוכים ויקרים) והיא מדגישה הבדלים חברתיים – נשים לעומת גברים, גבוה לעומת נמוך, צרפתי לעומת לא צרפתי.

לא מפתיע אם כן, שעם אימוץ קוד האופנה הצרפתי הגבוה בשנות ה-50 – בין על ידי הוט קוטור 'אמיתי' ובין אם בהשראתו – אומצו גם הערכים הקשורים במסורת התפירה העילית. אחרי שבין מלחמות העולם עברה החברה שחרור פרוע, מעמדות קרסו והומרו במוביליות חברתית מסויימת ונשים זכו להצעות אופנתיות נינוחות פי כמה, שבה האופנה המבדלת, זו שמבהירה לכל אחד את מקומו ולכל קבוצה חברתית את השייכים לה.

71qrtbm8gml

עטיפת הספר Vogue on Christian Dior (מתוך: אמזון)

***

בימים אלה מציינים כעשור למהפכת הרשתות החברתיות. פייסבוק אמנם נוסדה ב-2004, אך הפכה זמינה לציבור רק לקראת סוף 2006. אחריה הצטרפו אחרות, לרבות אינסטגרם וסנאפצ'אט. מלבד העובדה שהן איפשרו לציבור "לשמור על קשר", הן איפשרו דבר חשוב נוסף – הפכו את העולם לא רק לגלובלי יותר, כך שאנשים יכולים להיות בקשר רציף עם חברים מכל מקום בזמן אמת, אלא גם ביטלו היררכיות. לכל אחד יש הזדמנות להשמיע את קולו ולגרוף לייקים, בין אם מדובר בעיתונאי, בידוען או אדם מן הישוב. יותר מכך, הן מאפשרות לכל אחד להגיע לכל אחד. לפני עשור וחצי אף אחד לא היה יכול לשלוח הודעה פרטית לקנדל ג'נר או להגיב לדבריה. היום, לפחות בפוטנציה, ההזדמנות הזו פתוחה לכולם.

הרשתות החברתיות מספקות הזדמנות לכל אדם לנוע בצורה וירטואלית בכמה מישורים. אפשר לטייל על הגלובוס ולהתעניין בשלומם של חברים המתגוררים בטהרן ואפשר לנוע בסולם החברתי מעלה או מטה, להפוך לכוכבים לרגע אחד או לכמה רגעים, לצבור הון בדמות אגודלים מונפים. זוהי מוביליות חברתית במיטבה, המשתלבת נהדר עם רעיונות של מדיניות של שמים פתוחים וחברות תעופה לואו-קוסט או הקמת האיחוד האירופאי באמצע שנות ה-90.

אלא שקסם הגבולות הפרוצים הולך ונשחק, נעשה לפחות ופחות אטרקטיבי. אנשים סיירו על רחבי הפינות הנידחות של הגלובוס – במציאות או במציאות הממוחשבת – וניצלו עד תום את היעדר הגבולות הגיאוגרפיים והחברתיים רק כדי לגלות שהם לא תמיד באים לכדי סיפוק. והנה, מסיבות שונות הולכת ומתעצמת תודעה לוקאלית. בפייסבוק מתגבשות קהילות סגורות בדמות פורומים פעילים במיוחד, רשתות חברתיות עוברות לפיתוח תקשורת דיסקרטית (אינסטגרם השיקה כמה שירותים שעניינם התכתבות סגורה) והעולם כולו מנסה להתכנס אל גבולות אתניים ולאומיים. הבחירה של בריטניה להתנתק מהגוש האירופאי, עליית הימין בארצות הברית ובאירופה, שכולה מבוססת על פוליטיקת זהויות המבחינה בין 'אנחנו' ל'הם', ואפילו הרמת ראש מצד קבוצות שוליים רעשניות בנוגע לעליונות האדם הלבן.

במילים אחרות, העולם חותר מחדש לסדר חברתי ברור, היררכי ומדורג. ובהתחשב במסורת ההוט קוטור, היש טוב יותר מהמראה המזוהה עם התפירה העילית הצרפתית כדי לסייע ולהפריד בין דם לדם ובין מגדר למגדר?

 

חזאית המגמות לי אדלקורט כבר ציינה לפני שבועות אחדים כי היא חוזה את חזרתו של לבוש 'היסטורי' למרכז הבמה. היא אף ציינה שהאופנה הייתה בסיסית מדי כבר יותר מדי זמן. בהקשר הזה יש לומר שאופנת הקוטור של שנות ה-50 הדהדה במודע את תקופת הבל אפוק של סוף המאה ה-19. שלא מן הנמנע, שסמלי היופי והמעמד ההם ישטפו את האופנה כעת פעם נוספת במטרה לספק את היצר האנושי ששואף כעת על פי כל הסימנים להתמרד נגד הצורך למצוא חן בעיני כולם, נגד תקינות פוליטית ונגד רעיונות של אופנה שווה לכולם.

למעשה, הסימנים ניכרים בשטח. הצלליות בקולקציות האחרונות נעשות מפוסלות יותר ומועצמות יותר, הולכות ומתנגדות לסגנון הספורטיבי, הדמוקרטי והמובילי כל כך, ששלט באופנה עד לשנתיים האחרונות. המהפכה הנפיצה הטמונה בהן כמעט חולפת מתחת לרדאר משום שרבים פוטרים את הגזרות החדות בכך שהן מזכירות להם את האייטיז, אבל הפוטנציאל המעמדי שגלום בהן הוא יותר מזיכרון לעידן הסינתיסייזרים. הרי מי שיכול ללבוש את אותם ז'קטים מחויטים אדירים שניכרו בקולקציות של ז'יל סנדר או בלנסיאגה, הצווארונים ההיסטוריים באוסף האחרון של ברברי או את שמלות רגל הטלה נוסח המאה ה-19 של סן לורן, הוא זה שלא צריך להתאמץ באמת. הם לחלוטין ובמודע לא מתאימים לכולם. האם אין זו ההגדרה המושלמת לאריסטוקרטיה?

שלא מן הנמנע שבקרוב מאוד קוד המראה הקוטורי, ובוודאי מראה הניו לוק המיתולוגי של דיור, שמאופיין במותני צרעה וחצאיות נשיות ארוכות במיוחד, יצבור תאוצה. משם, הדרך למחוכים ולחצאיות תפוחות אף יותר נעשה קצר למדי. וזהו כל ההיגיון – מגדר ומעמד הוא דבר שאפשר לסמן בקלות כאשר מעוניינים בכך.

(Visited 349 times, 1 visits today)

השארת תגובה