מעצבים ליברלים, אופנה שמרנית


26 מאי 2017 | גלובלי השיטה | | מאת: TheCritical-f team

(מאת: לירוי שופן) אם לשפוט על פי המציאות המשתקפת מבעד לתמונות האינסטגרם, החודשים האחרונים היו חודשים קריטיים במיוחד לאופנה. חולצת הטי עם הכיתוב המופגן "כולנו צריכים להיות פמיניסטים", שהפציעה על מסלול קולקציית קיץ 2017 של דיור (ומיד לאחר מכן גם על גופן של לא מעט מהאושיות המתוקשרות ביותר ברשתות החברתיות), נתנה את האות למה שנדמה כגל הקולקציות הפוליטיות והאקטיביסטיות ביותר מזה עשור.

66d20d0de32a4885da75667f654804d0

בסבב שבועות האופנה האחרון למשל, שנערך בבירות האופנה הגדולות בסמוך לבחירתו של דונאלד טרמפ לנשיא ארצות הברית, מעצבים יצאו מגדרם כדי למחות; חלק כללו בתצוגות כובעי 'פוסי' ורודים ברוח מחאת הנשים או סיכות סגולות על דשים, כשאחרים לקחו את חולצת הטי הלבנה אל הקצה וכיסו אותה בסיסמאות ובסלוגנים בנושאים של העצמה, שלום, שוויון, זכויות מיעוטים ומהגרים וכמובן – פמיניזם. אפילו יושבי השורה הראשונה בתצוגות – לרוב אליטת התעשייה הכוללת עורכים בכירים, ידוענים וסתם נספחים מיוחסים – לא נותרו אדישים לצו השעה. מלבד למחוא כפיים, רובם אף קשרו בנדנה לבנה סביב מפרק היד כסימן של אחדות, מחווה שהנהיג אתר האופנה ביזנס אוף פאשן. צופה מהצד היה מתרשם בקלות כי ליברליזם וקריאה לחירות הן ללא ספק המגמות הגדולות ביותר של השנה.

האמנם?

אם מסירים את הקישוטים הפוליטיים האלה, רובם תוספים חסרי משמעות אופנתית שהודבקו ברגע האחרון לקולקציות שעוצבו במשך חודשים ארוכים, אפשר לראות שאין קשר ממשי בין המסרים הכתובים והגימיקים לבין הקונספטים העונתיים שמובילים את עיצוב הבגדים בפועל. בעוד שהראשונים עניינם קריאה לשינוי רדיקלי וקידום של הזדמנויות חדשות, האחרונים מקדמים סוגיות אחרות לגמרי. אם לומר זו בצורה בוטה – הסלוגנים אולי מצביעים שמאלה, אבל הבגדים עצמם? דווקא אל הימין.

מספיק למנות את הטרנדים שנערמו בזה אחר זה על המסלולים – החזרה אל מראה שנות השמונים והשבעים של המאה הקודמת, נוכחות מסיבית של אריגי טוויד בריטיים או אמצעים שונים שמטרתם להשיג מותניים צרים ונשיים במיוחד – כדי להיווכח שלא היה דבר סובלני או ליברלי ברוב הקולקציות.

מילא שרבים מהעיצובים לחורף הבא היו ספוגים בנוסטלגיה וברוח רטרו מנחמת, ובכך נשללה מהם ההזדמנות להציע רעיונות חדשים שיכולים לשמש כאלטרנטיבה אמיתית למצב הקיים, אלא שרבים מהם היו גם יורוצנטריים ומוגבלים; כלומר, מבוססים הן על מראות שהגדירו את התרבות המערבית במאה ה-20 והן על פוליטיקת המגדר הקלאסית. באופן הזה, לא מפתיע שהצעות הגשה של מעצבים רבים התמקדו בגברים שנראים כמו ג'נטלמנים, נשים שנראות כמו עלמות חן – או נשים שנראות כמו אנשי עסקים מצליחים.

וכך, בעוד שכולם טענו שהם מודאגים בנוגע לשלל סוגיות, החל ממהגרים ועד למעמדן של נשים, מעט מאוד מעצבים פרצו את הגבולות של ניו יורק, פריז או של הקלישאות המיניות השחוקות.

דוגמא מצוינת לעניין מספקת החזרה המסיבית של החייטות הנוקשה לראש סדר היום, ובעיקר בקולקציות לנשים. המגמה הזו נצפתה העונה בכל מקום – מאלכסנדר וונג ועד ז'יל סנדר – כשמעצבים קידמו חליפות עם כתפיים מודגשות, גוונים אפורים ומכנסיים, בהתלהבות השמורה לרעיונות היוצאים מגדר הרגיל.

קמפיין חורף 2017-18 של בלנסיאגה (צילום: יח"צ)

קמפיין חורף 2017-18 של בלנסיאגה (צילום: יח"צ)

אבל האמת היא שאין דבר יוצא מהרגיל לא בחליפה גזורה היטב ולא באישה שלובשת אחת. לא רק שקודמה על המסלולים החליפה בצורתה הגנרית והגברית ביותר – וחליפה גברית היא הרי סמל ההצלחה האולטימטיבי במערב כבר כמעט 250 שנים – אלא שנשים בחליפות היום מצטטות בסך הכל את הימים בהם הן היו צריכות לחקות גברים במטרה להתקבל כשוות בחברות מסוימות.

אך אחרי שהגבול הזה נחצה כבר פעם אחת בעבר, ולפני זמן רב, הוא במהרה נעשה לחלק בלתי נפרד מהעולם הקפיטליסטי, בו השחקנים השונים – והשחקניות השונות – מזהים אחד את השני לפי אפרוריותם. אחרי הכל, מי יכול היום לחשוב על אישה מנהלת שאינה לובשת חליפה מסוג כזה או אחר?

מזרח חדש, מערב ישן

החזרה של החייטות הנוקשה, מסיפורי המפתח של החורף הקרוב, רחוקה מלהיות מהפכה. אלה לכל היותר בגדים שמרניים למדי המיועדים, כך נדמה, לקהל שמרני. שום שינוי אמיתי לא יכול להתעורר מהם. אחרי הכל, רעיונות ישנים על אישה חדשה בשנת 2017 לא יובילו אותה למקום אחר.

אפילו אופנה הנחשבת מתקדמת יותר ופונה למילניאלס חולה באותה המחלה. על פני השטח, הטרנד הניאו-סובייטי – שמקודם על ידי מעצבים כמו גושה רובצ'ינסקי או דמנה גווסליה מ-Vetements ומתבסס על מוזות חיוורות ורזות, רמזים למלחמה הקרה וסוויטשרטים בגזרה מעוותת בכוונה – מציע קונטרה רעננה למערב.

אבל גם במקרה הזה הקונטרה מבוששת להגיע. שני המעצבים מעדיפים למחזר עוד ועוד השפעות משנות התשעים של המאה הקודמת במקום לגעת במציאות העכשווית, ואף ניטרלו את זווית הראייה הזרה והייחודית שלהם בגלל שיתופי פעולה עם המותגים הגדולים ביותר באירופה ובארצות הברית. באופן הזה, רובצ'ינסקי חבר אל פילה, אדידס וריבוק בזמן שגווסליה יצר קולקציה שלמה המתבססת על פריטים איקוניים של מותגים כמו ליוויס, ד"ר מרטינס ואחרים.

וכך, על אף ששיטות עבודה של פירוק והרכבה מעורבות בשני המקרים, הרי שהתוצאה רחוקה מלהיות רדיקלית או חתרנית. בסופו של דבר האופנה שהם מפיקים בעונות האחרונות מקדשת זווית ראייה צרה המוגבלת להזדמנויות שמזמנת האופנה במערב – שלטון שמות מפוצצים, גלובליזציה חסרת תקנה והאדרה של נעורים.

דיור או Vetements? אין זה משנה. הצורך לומר דבר מה מול הצורך למכור מייצרים רגע אקסטראורדינרי – מעצבים 'דמוקרטיים' שמייצרים אופנה 'רפובליקנית'. וכך, בעוד שמעצבים חולמים על עולם ליברלי יותר, טוב יותר וסובלני יותר, הבגדים שהם מפיקים בסופו של דבר עולים בקנה אחד עם מערך ערכים שהוא הרבה יותר שמרני וקסנופובי, המעדיף את המוכר והקרוב על פני כל דבר אחר.

זוהי מציאות אמביוולנטית ודו ערכית, שמצביעה פעם נוספת על האמת הפשוטה – אופנה, כצומת שמפגיש בין כוח, רעיונות ומסחר, תמיד מתיישרת בסופו של דבר עם הלך הרוח הכללי בחברה, ותמיד נותנת לאנשים מה שהם רוצים ללבוש (ואין זה כלל משנה מה אומרת הכתובת שעל החולצה).

 

(Visited 403 times, 1 visits today)

השארת תגובה